מִיקָה וְיַד הַזָּהָב

בְּסִפּוּר חָם וּמְעוֹדֵד, מִיקָה הִדְגִּימָה שֶׁאִם מִתְמַדִּים וְלֹא מַוְתְּרִים — יָכוֹלִים לְהַשִּׂיג חֲלוֹמוֹת. הִיא הִתְאַמְּנָה בַּמִּגְרָשׁ, עָבְרָה עַל כְּאֵב וְעַיֵּפוּת, וְלָמְדָה לְכַוֵּן וּלְזַרֵּק בְּדִיוּק. בְּיוֹם הַתַּחֲרוּת הִיא זָרְחָה וּמֵבִיאָה לַקְּבוּצָה נִצָּחוֹן וּגְאוֹנָה. סֵפֶר מַעֲרוֹךְ וּמַלְהִיב — מוּשְׁלָם לְקִרְיָה מִשְׁפַּחְתִּית.

“סִפּוּר מַעֲלֶה חִיּוּךְ וּמַשְׁאִיר רֶגֶשׁ חָמִים בַּלֵּב.”