מיקה יד הזהבית
        
מִיקָה אָהֲבָה כַּדּוּרְסַל יוֹתֵר מִכֹּל דָּבָר בָּעוֹלָם.
הִיא בִּלְּתָה שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת בַּמִּגְרָשׁ.
הִיא רָצְתָה לִהְיוֹת הַשַּׂחְקָנִית הֲכִי טוֹבָה.
אֲבָל לִזְרוֹק לַסַּל לֹא הָיָה לָהּ קַל בִּכְלָל.

יוֹם אֶחָד, הִיא הֶחְלִיטָה לֹא לְוַתֵּר.
"אֲנִי אֶתְאַמֵּן כָּל יוֹם!" אָמְרָה לְעַצְמָהּ.
הִיא בִּקְּשָׁה מֵאִמָּא וְאַבָּא עֶזְרָה.
הֵם חִיְּכוּ וְאָמְרוּ: "כֵּן, בּוֹאִי נַתְחִיל!"

מִיקָה הִתְחִילָה לְהִתְאַמֵּן בְּמֶרֶץ רַב.
הִיא זָרְקָה כַּדּוּרִים לַסַּל שׁוּב וָשׁוּב.
לִפְעָמִים הַיָּדַיִם כָּאֲבוּ לָהּ מְאוֹד.
לִפְעָמִים הִתְיָאֲשָׁה קְצָת, אֲבָל לֹא הִפְסִיקָה.

הִיא לָמְדָה לְכַוֵּן וְלִזְרוֹק מְדֻיָּק.
הִיא הִקְפִּידָה עַל כָּל תְּנוּעָה קְטַנָּה.
הַכַּדּוּר הִתְחִיל לְהִכָּנֵס לַסַּל יוֹתֵר וְיוֹתֵר.
כָּל קְלִיעָה מִלְּאָה אוֹתָהּ שִׂמְחָה גְּדוֹלָה.

לְאַחַר חֳדָשִׁים שֶׁל עֲבוֹדָה קָשָׁה.
מִיקָה יָכְלָה לִזְרוֹק מִכָּל מָקוֹם בַּמִּגְרָשׁ.
הַחֲבֵרִים שֶׁלָּהּ הִתְפַּעֲלוּ מֵהַקְּלִיעוֹת שֶׁלָּהּ.
"הַיָּד שֶׁלָּךְ הִיא זְהוּבָה!" הֵם אָמְרוּ בְּהִתְרַגְּשׁוּת.

בְּיוֹם הַתַּחֲרוּת הַגְּדוֹלָה שֶׁל בֵּית הַסֵּפֶר.
מִיקָה הִצְטַיְּנָה בְּמִיוּחָד בַּמִּשְׂחָק.
הִיא קָלְעָה סַלִּים נִפְלָאִים אֶחָד אַחַר הַשֵּׁנִי.
בִּזְכוּתָהּ, הַקְּבוּצָה שֶׁלָּהּ נִצְּחָה בְּגָדוֹל וּבְכָבוֹד.

הַמּוֹרָה חִיְּכָה וְהֶעֱנִיקָה לָהּ גָּבִיעַ מְיוּחָד.
עַל הַגָּבִיעַ הָיָה חָרוּט: "יַד הַזָּהָב".
מִיקָה הִרְגִּישָׁה גֵּאָה וְשְׂמֵחָה כָּל כָּךְ.
הִיא יָדְעָה שֶׁלֹּא כְּדַאי לְוַתֵּר אַף פַּעַם.