יַד־הַזְּהָב שֶׁל מִיקָה

בְּסִפּוּר חַמִּים וּמַשְׂחִיק עַל־גִּבְעַת הַמִּגְרָשׁ, מִיקָה אוֹהֶבֶת אֶת הַכַּדּוּר יוֹתֵר מִכָּל דָּבָר. עִם יָד קְסוּמָה וּמְדוּיֶקֶת, כָּל זְרִיקָה שֶׁלָּהּ נִכְנֶסֶת לַסַּל בְּחֵן וּבְאֹמֶץ, וּבְסוֹף הַמִּשְׂחָק הַנּוֹצֵחַ הַרֶגֶשׁ גָּדוֹל וְהַקָּהָל מְשַׁבֵּחַ. סֵפֶר זֶה מַזְמִין יְלָדִים וּמִשְׁפָּחוֹת לְחַגּוֹת חֲבוּרוּת, לִלְמוֹד שֶׁאֹמֶץ וּתְמִימוּת מְבִיאִים גָּאוֹן, וּלְהִתְעַנֵּג עַל הַרֶגֶשׁ הַפְּשׁוּט שֶׁבְּנִצָּחוֹן.

“סִפּוּר מַעֲלֶה חִיּוּךְ וּמְחַזֵּק אֹמֶץ לֵב.”