מַתְּנַת־לֵב בְּיוֹם הֻלֶּדֶת

בְּסִפּוּר חָמוּד וּמְחַמֵּם לֵב, בִּיבִּי חוֹגֵג אֶת יוֹם הֻלֶּדֶת שֶׁלּוֹ בְּסִבּוּב חֲבֵרִים. בְּיוֹם הַחַג הוּא לוֹמֵד שֶׁהַמַּתָּנָה הָאֲמִתִּית הִיא לַעֲזֹר, לְחַלּוֹק וּלְאַהֲבָה — גַּם כְּשֶׁדְּאָגוֹת קְטַנּוֹת מִתְעַלְּקוֹת עַל הַשִּׂמְחָה. סֵפֶר זֶה מְרַגֵּשׁ, מְלַמֵּד וּמַעֲרֵר דִּמְיוֹן, וּמַשְׁאִיר רֶגֶשׁ חָמִים בַּלֵּב — סִפּוּר שֶׁל הַשְׁתָּלוּת, חֲבֵרוּת וְאַהֲבָה שֶׁיּוֹתִיר אֶת הַקּוֹרֵא בְּחִיּוּךְ.

“סִפּוּר מַחְמֵם וּמַלְהִיב — מַשְׁאִיר חִיּוּךְ וּמְלַמֵּד לְחַלּוֹק וּלְאַהֲבָה.”